<h1>ארחות חיים הלכ' תקיעת שופר סימנים י'—ט"ו</h1>
<h2>דף לג:</h2>
כמה תקיעות חייב אדם לתקוע בי"ט של ר"ה תשע תקיעות לפי שנאמר תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמי' וכל תרועה פשוטה לפניה ולאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן בין בר"ה בין בי"הכ של יובל. תשע תקיעות תוקעין וכל א' מהן תקיעה תרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעים היאך היא אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהם בעת שמיבבין או האנחה כדרך שמתאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכו לבא אחריה הן הנקראים תרועה כדרך הדואג מתאנח ואח"כ מילל לפי' אנו עושין הכל היללה היא שאנו קורין תרועה והאנחה זה אחר זה הוא שאנו קורין שברים. [ל"ד ע"א] ונשאל לפני ר' האיי ז"ל מה היתה תקנת ר' אבהו אפשר מצוה א' ממשה רבינו ועד עכשיו ולא היו יודעים לעשותה כהלכתה. והשיב חס ושלום שלא נולד ספק בימי ר' אבהו ובימות משה ע"ה כך היה המנהג שהתורה אמרה יום תרועה ומתרגמי' יום יבבא כדרך שמיבבין על צערם וכך היו תוקעין ויש שמיללין וכך היו תוקעים וכל א' וא' יוצא וראה ר' אבהו המנהגות במקומות חלוקים ונעשית התורה כב' תורות והתקין ר' אבהו שיעשו כל התקיעות כלן ככל המנהגו' והא דאמרי' בגמ' בהא ודאי פליגי דלאו למימרא דלמר יצא ולמר לא יצא אלא בזה נחלק מנהגם וכל א' וא' שונה משנתו כמנהג מקומו עכ"ל. נמצא סדר תקיעות כך הוא תוקע תקיעה ואחריה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה ג"פ וכתבו רבי' שרירא ור' האיי גאון ז"ל האי דמקדמינן שברים לתרועה דסתמיה דאיניש כי מתרע ביה מלתא ברישא מגנח והדר מילילי כך הביא הריא"ג ז"ל. נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק. שיעור תרועה כשתי תקיעות ושיעור ג' שברים כתרועה. והריא"ף והרמב"ם ז"ל כתבו כך דסברי דשיעור תקיעות דכלהו בבי כתרועו' דכלהו בבי נמצא ששיעור תרועה כשתי תקיעות שהרי בכל הבבות יש שש תקיעות ואין בהן רק ג' תרועות והראב"ד ז"ל כתב ששיעור תקיעה כג' תרועות ושיעור תרועה כג' שברים ובאר הרשב"א ז"ל שיעור תקיעה כדי שיעור כל א' משלש התרועות ואין הלשון מתישב בו לגמרי עכ"ל. כתב הר' דוד בר לוי ז"ל שמענו שהיה הראב"ד ז"ל מקפיד על התוקעין שלא יקצרו התקיעות פחות מט' טרימוטות וכן התרועה עצמה לא יעשו בה פחות מט' טרימוטות וגם השברים אין לקצר בהן פחות מט' טרימוטות וגם על המאריכים בשברים יותר מדאי יש להקפיד מפני שנראין כתקיעה והרשב"א ז"ל כתב דכל אלו השיעורים למטה אבל אם רצה להאריך יותר אין בכך כלום וה"ה לשברים ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעות שלפניהם ולאחריהם וה"ה לתרועה אם רצה לעשות אפי' מאה טרימוטות עושה וכן נהגו דאי אפשר לצמצם וכ"כ הריא"ג ז"ל. כתב הבעל העטור מסתברא ג' שברים ג' קולות קטנים מופסקים זה מזה וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין להפסיק ביניהן עכ"ל ואין הכל מודין בו. כתב מפרש אחד ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברי' לתרועה דכיון דמשום גנוחי ויליל הוא א"כ הכל תרועה א' ואין להפסיק בתרועה ואם הפסיק נפסקה וליתא לשיעורא ואינה עולה. ובתשובת ר"ת כתב ג' שברים בנשימה אי עבדינן להו דבמקום תרועה אבל שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי הוא נשימה לא עבדי אנשי. ולא נהיר דהא תרועה א' היא כשם שאין להפסיק בין שבר לשבר כי לכולי עלמא ג' שברים א' הן כך אין להפסיק בין ג' שברים ליבבות דמדר' יהודה נשמע לא אמר ר' יהודה בפ' החליל דתקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא ואין רשאי להפסיק ביניהם הכי נמי לרבנן אין לו להפסיק בין שברים לתרועה דתשר"ת משום דתרועה אחד עבדינן לחומרא דלמא גנח ויליל ואם הפסיק בין השברים עצמן או בין השברים לתרועה נפסקה ואינה עולה עכ"ל המפרש ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל וז"ל ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועה כיון דמשום גנח ויליל הכל תרועה א' היא ואין להפסיק התרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתא לשיעורא עכ"ל והריא"ג ז"ל כתב ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת ג"פ כל בבא שלש של שלש של' עשרים וז' דתרועה דתשר"ת וג' שברים א' הן והוי יודע שאין פירוש שברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקין אותן לגמרי עכ"ל וכן דעת הר' אהרן הלוי ז"ל וכן אמרו בתוספות תקע והריע והריע ותקע פי' שהפסיק בין התרועה אין בידו אלא א' פי' התקיעה האחרונה לבדה שכל השאר נפסל משום הפסק קול פסול ביניהם ע"כ. סימן לאלו שאומרים שלשים קולות יום תרועה יהי' לכם יהיה בגימטריא שלשים. ולאלו שאומרים עשרים ושבעה זך אני בלי פשע פי' ז"ך בגימטריא עשרי' ושבעה. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשתים בראשונה אין אומרים תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע אלא אפי' משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת של סוף הסימן וכן פסק הרשב"א ז"ל. וחוזר ותוקע ומריע ותוקע ג' פעמים והירושלמי אומר אפי' א' אין בידו דלא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה ריש' פי' הראש שעושה לסוף תשר"ת אין לו סוף והסוף שעושה לראש תשר"ת אין לו ראש. [ע"ב] שמע תקיע' א' בשעה זו ושניה בשעה שניה אפי' שהה כל היום יצא ידי חובתו וכלן מצטרפין והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות או ב' תקיעות ואחריהן תרועה וכן כל כיוצא בזה וכן השומע ט' תקיעות מט' בני אדם או אפי' תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה בזה אחר זה ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כלו יצא והוא שישמע כל ט' תקיעות על הסדר שכלן מצוה א' הן ולפיכך מעכבות זו את זו אבל שמע ט' תקיעות מט' בני אדם כא' לא יצא ולא משום דתרי קלי לא משתמעי דבמידי דחביב לי' יהיב דעתה ושמע אלא משום דבעינן פשוטה לפניה ולאחריה וליכא דבעידנא דעביד האי תקיעה עביד האי תרועה וזה שאמרו השומע ט' תקיעות בט' שעות יצא לא שנא שישמע הסימן כלו כאחד ולא שנא שיש מעט מסורג שיהא הפסק גדול בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ומיהו אע"פי שאם הפסיק ביניהן יצא אם תוקע ביניהן לא יצא שאין כאן תקיעות כסדר וכן נמי אם יפסיק בתוך השברים עצמן בין ראשון לשני ובין שני לשלישי לא יצא שאין להפסיק בין השברים כמו שאין להפסיק בתרועה וצריך לחזור ולעשות שלשתן בלי הפסק וכן לדברי האומר שברים ותרועה בנשימה א' אם הפסיק צרי' לעשותן בלי הפסק וכן י"א שאם צריך לתקוע תש"ת וטעה ועשה אחד השברים קצת תרועה לא די לו בהניחו התרועה ועשות תקיעה אלא כל אותו התש"ת פסול וצריך לחזור ולעשותו פעם אחרת שהתרועה שהתחיל מפסקת בין שברים לתקיעה וי"א כל התש"ת אפי' הוא השלישי שטעה חוזר אותו מראש כולו וי"א אותו הסימן שטעה בלבד חוזר ודיו וכן דעת הב' עשרת הדברות. וב' הבהיר כתב שאינו חוזר אלא מה שקלקל אם קלקל השברים חוזר לשברים ואם התרועה חוזר לתרוע' והרשב"א ז"ל כתב חוזר לראש אותו סימן שקלקל וכן אם היה צריך לתקוע תר"ת וכשרצה לעשות תרועה התחיל לעשות שברים צריך לחזור ולעשות כל התר"ת מהטעם שבארנו אבל המוסיף בשברים יותר על השלש אין בכך כלום ובלבד שיעשה בלי הפסק בנפיחה א' כמו שאין מקפידין על אריכות התקיעות שזה גם כן תרועה ארוכה היא. וקודם שיתקע מברך הכי בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכתבו הגאוני' דמברכין על השמיעה ואין מברכין על התקיעה לפי שהמצוה בשמיעה תליא ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת כל א' וא' ג"פ כמו שבארנו ויש מי שאומר שאין לחוש על זה הסדר אלא אם תקע תר"ת או תש"ת בתחלה יצא ומפרשי תקיעות מעכבות זו את זו שאלו יודע אחד מן התקיעות ואינו בקי בשאר אינו מברך ואינו תוקע אותן וי"א מעכבות זו את זו עד שיתקע כסדר תשר"ת תש"ת תר"ת ושתי אלו הלשונות הביא הרשב"א ז"ל וה"ה לברכות של ר"ה ויום הכפורים של יובל. ויש מקומות נהגו לעשות תרועה מתוך שברים בנשימה א' כמו שבארנו ויש מקומות נהגו לעשותן בב' נשימות והכל הולך אחר המנהג דאין דרך לעשות גניחה ויללה בנשימה א'. מי שתקע מקצת תקיעות ונאנס ועמד אחר תחתיו בין שעמד לאלתר בין ששהה הרבה מתחיל ממקום שפסק זה וכיון שבירך על תקיעות שמיושב אין צריך לברך על תקיעות מעומד דדעתו לכלן ואפי' נאנס ראשון ועמד שני כיון ששמע הברכה שבירך ראשון כבר יצאו הוא וכל העם ידי ברכה לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכ"כ הר' האיי גאון ז"ל וה"מ כשהיה יושב עם הצבור ושמע ברכתו של ראשון אבל אם בא ממקום אחר ולא יצא לעצמו צריך להתחיל ולברך ותוקע. הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל יחיד שומען על הסדר ואין צריך לשמען על סדר הברכות ולא תימא דוקא כשהוא עצמו תקע שמא יטעה ולא ידע יחזור לתפלתו אלא אפי' יהיה שם אחר שיתקע לו אינו צריך לשומען על סדר הברכות. ויש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא אהא דאמרינן ברך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו שופר קודם שיברך תוקע קודם שיברך.
